בפסח הזה מצוות ביעור החמץ מקבלת משמעויות רבות עוצמה בכל שולחן שנשב אליו, בין אם יערך עליו ליל סדר "כהילכתו" או לא. ביעור יכול להביא לתבערה גדולה, שאולי תכלה איתה את הסדר הקיים, הרגיל והמוכר. ואולי יש בכך משהו טוב.
זוהי גם הזדמנות להכיר בבערות, ששורה לעיתים בינינו לבין עצמנו ובטח בינינו לבין הזולת. בעולם היוגה בערות היא הסיבה המרכזית לסבל שאנחנו רואות ורואים בעולם. הכרה בכך שיש בנו מן הבערות ויש לנו משהו לבער היא כנראה הצעד הראשון לקראת שחרור מסבל, וזה כבר נשמע נחמד 🙂
כמו באימון היוגה האישי שלי, אני בוחרת גם בחג הזה לברור מתוך המסורת את המסרים שמדברים אליי. עבורי זה אומר להתבונן ולדייק את התשובה לשאלה – מה החמץ הפרטי שלי שהגיע הזמן לבער?
במישור המעשי והיום-יומי זה אולי אומר לבחון מחדש הרגלים, דפוסים, תבניות מחשבה ופעולה. כמו שנמיין את ארון הבגדים לקראת החום שתיכף מגיע, אפשר לקחת שהות למדוד גם אותם ואולי להיפרד לשלום ממה שמעכב, מזיק או סתם כבר לא במידה הנכונה.
ולסיום ציטוט של בסל ואן דר קולק, שעורר בי השראה גדולה לקראת התכנסויות משפחתיות ואחרות בתקופת החג:
״תמיכה חברתית איננה זהה לשהייה בחברת אחרים גרידא. הנקודה החשובה היא הדדיות: עלינו להרגיש שהאנשים סביבנו רואים ושומעים אותנו, שאנו מוחזקים בנפשו ובליבו של הזולת. כדי שהפיזיולוגיה שלנו תירגע, תחלים ותצמח, אנו זקוקים לתחושת בטחון עמוקה״.
אמן שיהיה חג שמח ושקט, מלא בתחושת בטחון עמוקה 
